<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף יב:</h2>
בין אשה שיש לה וסת בין אשה שאין וסת, בזמן הזה דליכא טהרות, לא בעיא בדיקה לא שחרית ולא ערבית, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש לא שבקינן לה. רשב"ם זצ"ל. וטוב להחמיר ולא תשמש אשה שאין לה וסת כי אם על ידי בדיקה. אשה שיש לה וסת והגיע זמן וסתה ולא בדקה, ואחר כך בדקה ומצאה טהורה טהור. ואפילו לא בדקה נמי הוי טהור.
<h2>דף טו.</h2>
אשה שיש לה וסת ויצא בעלה לדרך ושהה אפי' שלש שנים, אם יודע לחשב ימי וסתה וכשבא יודע שהוא אחר וסתה שבעה ימים בא עליה. ואם אינו יודע ימי וסתה אסור לו לבא עליה עד שיתבענה משום טומאה. אסור לאדם לבא על אשתו עד שיפייסנה.
<h2>דף ל.</h2>
היכא דיתבא שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקיבה, ולילה דבתר הכי דהיינו ליל שלשים וארבעה לזכר וששים ושבעה לנקיבה, אסיר לה לשמושי אע"ג דלא קא חזיא.
<h2>דף לה:</h2>
רב אמר מעין אחד הוא, התורה טימאתו והתורה טיהרתו. והלכתא כותיה בין להקל בין להחמיר.
<h2>דף לו.</h2>
יולדת שספרה שבעה נקיים אחר ארבעה עשר לנקיבה ושבעה לזכר, ואחר כך קודם שטבלה ראתה ראייה אחת, אותה ראייה בטילה היא, וטובלת ומשמשת לערב. כך השיב ר"ת זצ"ל. וכן נראה לר"י זצ"ל. וכן הורה הלכה למעשה רבינו אב"י העזרי זצ"ל. ורבינו אליעזר ממיץ זצ"ל אומר שצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים אחרים קודם שתטבול.
<h2>דף לז.</h2>
רשב"ם זצ"ל ורבינו סעדיה גאון זצ"ל והלכות גדולות, כולהו סבירא להו דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. ורבינו תם זצ"ל פוסק דאינן עולין.
<h2>דף מב:</h2>
הוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור והחזירו, אע"פ שלא נולד עד למחר, מיום ראשון מנינן לה ימי לידה בין להקל בין להחמיר.
<h2>דף נז:</h2>
כל הכתמים שווים לכגריס ולקלקל את מנינה. דין הרואה כתם על בשרה, על עקבה ועל ראש גודלה או על שוקה מבפנים עד מקום החבק, אפילו נמצא כשיר כשורה טיפין טיפין, או שנמצא אפילו על גב היד, טמאה. וכולן בכגריס. ראתה על חלוקה ממקום חגור ולמטה טמאה אם אין לה במה לתלות, ממקום חגור ולמעלה טהורה אפילו אין לה במה לתלות. וכן אם נמצא על בית יד שלה, אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה אם אין במה לתלות. ואם לאו כגון סמוך לכתפה טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שימצאו בו דם טמאה. ואם נמצא על בשרה מחגור ולמטה, אפילו עברה בשוק של טבחים טמאה. ואם זקפה עצמה לאחוריה, אפילו נמצא על בשרה מחגור ולמעלה טמאה.
<h2>דף נח.</h2>
ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ושתיהן טהורות, אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות. ואם נמצא לארוכה מן החגור ולמעלה, היא טהורה והקצרה טמאה. בדקה עצמה והשאילתו לחברתה, היא טהורה וחברתה טמיאה. ולענין כיבוס חברתה תולה בה.
<h2>דף נח:</h2>
כגריס דהיינו חצי פול תולה במאכולת, וכן כגריס ועוד ומאכולת רצופה בו. אבל אין מאכולת רצופה בו אינה תולה. ואם עברה בשוק של טבחים או שיש שם מכה שיכול ליגלע ולהוצא דם, אפילו יותר מיכן תולה. ובספק ספיקא אינה תולה.
עיר שיש בה חזרים אין חוששין לכתמיה. ויש אומרים דהאידנא אין תולין בחזירים.
<h2>דף נט.</h2>
נמצא עליה מין (אחר) [אחד] תולה בו כמה מינים. נתעסקה במין אחד אינה תולה בו מין אחר. נתעסקה בתרנגולת תולה בה כמה מינים.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהיא עושה צרכיה ויושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל, בין עומדת בין יושבת טהורה.
<h2>דף ס.</h2>
השאילתו לנכרית גדולה דבודאי ראתה, או לנדה אפילו סופרת ז', הרי זו תולה בה.
<h2>דף סג:</h2>
פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה עשרים וארבעה שעות. אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום ולילה שלפניו. ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל אותו הלילה ויום שלפניו.
<h2>דף סה:</h2>
אפילו בבוגרת שראתה כבר בועל בעילת מצוה ופורש.
וסומך אדם על אשתו, בין שאמרה לו טמאה אני בין שאמרה לו טהורה אני. והיכא שאמרה טמיאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה וניכרים דבריה שדברי אמת הן נאמנת. היה משמש עמה ואמרה נטמאתי, לא יפרוש מיד בקישוי אלא נועץ צפרניו בקרקע ועוצר עצמו מלדוש עד שימות האבר ויפרוש. נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי, ואינה נאמנת לומר זכר הוא או נקיבה היא. אמר עד אחד נולד בשבת מלין אותו על פיו. רב מל על פי נשים.
<h2>דף סו.</h2>
הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת כל פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק. והאידנא לא בקיאינן בבדיקה [לפיכך] אסורה לעולם עד שתתקן מעצמה. ואם קבעה וסת לכך, משמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה. ולענין גביית כתובתה כשאין לה וסת לכך, לדברי הראבי"ה זצ"ל גובה, ולדברי אבא מרי זצ"ל אינה גובה.
בת יום אחד מיטמאה נדה. ואין דמים טמאים אלא מן המקור. ומכיון שיצא דם לבית החיצון אע"פ שלא יצא לחוץ טמאה. וכל דין נדה דאורייתא. אפילו אם ראתה כל שבעה ולא פסקה בשביעי, מיום שמיני מתחילין י"א יום שבין נדה לנדה. וכל דין י"א יום. בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו בדקה עצמה כמה ימים תחילה שבברור לא ראתה עד עתה, ואפילו לא הגיע זמנה לראות ועתה רואה ראיה ראשונה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים. וכן הלכה. ויום שרואה בו אינו עולה לה מן המנין, אלא צריכה שבעה נקיים לבד מיום שראתה בו. אשה שראתה בזמן הזה אפילו טיפת דם כחרדל אינה משמשת עם בעלה עד שיעברו עליה שמונה ימים נקיים לבד מיום שראתה בו. וטובלת ליל עשירי לראייתה ומשמשת.
אפילו בתולה שלא הגיע זמנה לראות, וכן אלמנה, תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים.
אם כבר הכינו צרכי הסעודה ופירסה הכלה נדה, הרי זה כונס לכתחילה ומקדשה ומקבלת הטבעת מידו כיון דעדיין לא נתקדשה.
הנדה והיולדת והמפלת מותרות להתקשט ולהתנאות בפני בעליהן. וכל ימי נדתה אינם ישינים במטה אחת אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה, ואפילו הצעת המטה ממש בלא פריסת סדינים, ואפילו בפניו, חוץ ממזיגת הכוס ורחיצת [ידים] ורגלים והצעת המטה, דהיינו פריסת סדינים. ושלא בפניו אפילו הצעה זו שריא. בימי נדותה וליבונה צריך בעלה ליזהר שלא יתן מפתח או שום דבר מידו לידה. מותר לאכול עם אשתו נדה על שלחן אחד הוא בקערה שלו והיא בקערה שלה, היכא שהם רגילים לאכול בקערה אחת כשהיא טהורה, דאיכא שינוי ודעות. אנו מחמירים על עצמינו, ואין אנו אוכלים לא בקערה שלה ולא משיירי מאכלה. ורבינו אליעזר ממיץ זצ"ל היה שותה מכוס ששתתה אשתו נדה, אך שלא היה מקבלו מידה. כל מה שנוכל להחמיר ולהרחיק ממנה שפיר דמי. ואסור לאדם להרבות דברים שלא לצורך עם אשתו נדה. ואין לתלמיד חכם להיות תדיר מצוי אצל אשתו.
<h2>דף סו:</h2>
וצריכה אשה לחוף את כל גופה בעת טבילתה. וכשהיא חופפת לא תחוף לא בנתר ולא בחול ולא בכל דבר שהוא מבלבל ונותק את השער.
טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.
<h2>דף סז.</h2>
ידות הכלים שתקועין כדרכן ואין עתיד להוציאן עוד ולהכניסן פעם אחרת, אע"פ שארוכין יותר מדאי ועתיד לקוץ מקצתן, וכן צפורן שאין בצק תחתיה, אע"פ שהיא גדולה שעתיד לחותכה ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינן חוצצין. זב או זבה, אם שער שלהם מדובלל ומודבק יחד כעין לבד, ולקותא דידהו על ידי שד ונקיטינן דסכנת נפשות הוא אם יגוזו אותו, אינו חוצץ. אפילו בתולה כשהיא טובלת בשעת כניסתה לחופה צריכה לפרכס את ראשה ולנקר את שיניה שלא ימצא בהם עצם ובשר, ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל. אם אחר חפיפתה נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. וכן הפשילה בנה אחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה. ריבדא דכוסילתא עד תלת יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי. ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. ויש מפרשים הא דתניא בה"ג [עי' תוספתא דמקואות פ"ו ה"ו] כל דבר שחוצץ בכהנים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ולחולין אינו חוצץ, דמיירי לסעודה. כחול שבתוך העין אינו חוצץ, שעל גב העין חוצץ. אם היו עיניה פורחות, לישנא אחרינא דומעות, אפילו שעל גב העין אינו חוצץ. עצמה עיניה ביותר, פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. לא תטבול אלא כדרך גדילתה. ולא תדחיק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זה בזה. אלא תהא כעורכת וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדים. נימא אחת קשורה חוצצת, שתים איני יודע, שלש אינן חוצצות. קשרה נימא לחברתה אחת היא. מותרת לטבול קושרת שערה כזנב הסוס. רובו ואינו מקפיד ומיעוטו המקפיד חוצץ. ומיעוטו שאינו מקפיד אפילו בגופה אינו חוצץ. וצואה שתחת הצפורן דהיינו שחרורית שתחת הצפורן, כשחתך הצפורן שוה לבשר אינו חוצץ. אבל צואה שתחת הצפורן בולט חוץ לבשר, דהיינו כשהצפורן בולט חוץ לבשר ושחרורית תחתיו, וטיט הבורות, וטיט היוצרים, ובצק שתחת הצפורן, אפילו כנגד הבשר חוצצין. ואלו חוצצין באדם. חץ או קוץ תחובין באדם, אם נראים חוצצים. ואם קרם עליו עור מלמעלה אינו חוצץ. נכנסו צרורות וקיסמין מלמטה בסידקי רגליו אינו חוצץ. צפורן שפירשה רובה ונדה ממקום חיבורה אינה חוצצת וכו'. נהגו הנשים ליטול צפרניהם בסכין כשרוצות לטבול בחול המועד, ואין למחות בידן. וכשהיא נטלת צפורניה אסורה לזרוק אותן ברשות הרבים. אשה שנתנה מעות בפיה וטבלה טהורה לביתה, ובלבד שלא קרצה והדביקה שפתותיה, אלא כדרך הילוכה ומנהגה ומשפטה תמיד. אשה לא תטבול בנהרות אם לא יהא גדר סביבה כדי שלא תיבושנה. ודוקא על גבי החול, אבל במקום שיש טיט תחת רגלה לא תטבול אע"ג דהשתא ליכא אימא בדיראני נפל. אנו בזמן הזה מטבילין בכל הנהרות, בין בימי ניסן בין בימי תשרי, ולא חיישינן לרביית נוטפין על הזוחלין. אין מטבילין במכונסים אלא משנקוו למקויהם ונחו מזחילתם. לאפוקי שאם הטביל בהם כלי דרך זחילתם כשהם נמשכים ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה. הזוחלין שרבו על הנוטפין כשרים. נוטפין שנעשו זוחלין, עושה גדר אפילו בדבר המקבל טומאה כדי שיהו נקוים במקום אחד ולא יהיו זוחלין וטובל שם. חוץ מן הזב שטעון מים חיים. ונוטפין שנעשו זוחלין ורוצה להמשיכם למקוה, אין ממשיכין ע"ג דבר המקבל טומאה לרבי יוסי.
<h2>דף סז:</h2>
צריכה נדה לטבול מדאורייתא. שרי לטבול ביום שמיני לספירתה משום אונסא דאריוותא או דגנבי או דצינה או דאבולאי. אבל ביום שביעי לספירתה, שהוא שמיני לראייתה, לא תטבול כלל עד הלילה. טבילה בזמנה מצוה. ומעתה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בשבת וביום הכיפורים וביום טוב. ואין האשה מערמת וטובלת בבגדיה בשבת ויום הכיפורים ויום טוב בזמן הזה. ומצותה לטבול בליל שמיני אחר שהחשיך, ופירש רבינו תם זצ"ל שאין להחמיר כל כך, רק שאחר שתשוב לבית יהיה לילה. ואשה שטבלה צריכה שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה. וגם שלא תשפוך על עצמה שלשת לוגין מים שאובים ביום טבילתה. נדה שנפלה מן הגשר וטבלה טהורה לביתה.
<h2>דף סח.</h2>
ומותר להשליך חמין בצונן ולטבול. וכן הורה רבינו אב"י העזר"י זצ"ל ורבנו יצחק ב"ר אברהם זצ"ל. ורבינו שמואל זצ"ל אוסר בשם ר"ת זצ"ל.
אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. ומנהג כשר שהנשים חופפות ביום ויושבות בחמין ועוסקות בחפיפה עד חשיכה. ואם לא חפפה ביום תחוף בלילה. והיכא שאירע ליל טבילתה בליל יום טוב שני שאחר השבת, תחוף בערב שבת ותשמור עצמה משעת חפיפה עד שעת טבילה. וכיון ששמרה עצמה, אפילו מצאה אחר כך שערותיה קשורים זה בזה או דבר החוצץ על בשרה לא חיישינן. ולא תחוף אשה בערב שבת ותטבול בשבת שחרית, ואפילו הוא יום שמיני שלה.
<h2>דף סח:</h2>
בדקה עצמה יום ראשון לספירתה ומצאה טהור ויום שמיני ומצאה טהור, ושאר ימים לא בדקה, הרי הן בחזקת טהרה. ואפילו אם לא בדקה אלא יום שביעי ולא יום ראשון, אלא שהפרישה בטהרה יום שפסקה בו, הרי היא טהורה ומותרת.
